מקור חולין קכ״ח
1 רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְגָדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וְאִם לָאו – אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.
2 וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
3 וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טְבוּל יוֹם לִשְׁאָר טוּמְאוֹת.
4 תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד טְבוּל יוֹם וְאֶחָד שְׁאָר טוּמְאוֹת.
5 וְדִילְמָא, לְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ, וּלְרַבִּי מֵאִיר שָׁנֵי לֵיהּ?
6 אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.
7 רָבָא אָמַר: בְּיֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, קָמִיפַּלְגִי.
8 מָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, וּמָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר.
9 רַב פָּפָּא אָמַר: בְּהֶכְשֵׁר קוֹדֶם מַחְשָׁבָה קָמִיפַּלְגִי.
10 דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹנֶה – חֵלֶב שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה, וְאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, שֶׁכְּבָר הוּכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה.
11 אָמַרְתִּי לְפָנָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, עוּלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן וְהִדִּיחָן לַבְּהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – צְרִיכוֹת הֶכְשֵׁר שֵׁנִי. וְחָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
12 מָר סָבַר לַהּ כְּמֵעִיקָּרָא, וּמָר סָבַר לַהּ כַּחֲזָרָה.
13 רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן קָמִיפַּלְגִי.
14 מָר סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא, וּמָר סָבַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְסוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא.
15 רַב אָשֵׁי אָמַר: בִּשְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי.
16 בָּעֵי רַבָּה: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ, מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לְאֵבֶר? תֵּיקוּ.
17 אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ, קִישּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצָאת חוּץ לֶעָצִיץ – טְהוֹרָה.
18 אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מָה טִיבָהּ לְטַהֵר? אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ, וְטָהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ.
19 בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
20 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי אָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחֲצִי דַלַּעַת אֲסָרָהּ, בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה:
21 מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
22 אָמַר רַב פָּפָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בִּקְלִיפָּתָהּ – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת – טָהוֹר, וְאִם לָאו – טָמֵא.
23 בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֵירוֹ? תֵּיקוּ.
24 אָמַר רַבִּי זֵירָא, הֲרֵי אָמְרוּ: אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ אֶת כּוּלָּהּ, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵץ – נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵירוֹ.
25 בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.
26 מֵתָה הַבְּהֵמָה. מַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר שֶׁל מִן הַנְּבֵלָה?
27 אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מֵאֵבֶר בְּהֵמָה, דְּאִילּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – לֹא מְטַמֵּא, מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה – מְטַמֵּא.
28 אֵבֶר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא, מַאי קְרָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״.
29 וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ!
30 אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״מִבְּהֵמָה״, מַאי ״מִן הַבְּהֵמָה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.
31 אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּשָׂר נָמֵי? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֲלִיפִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
32 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״ מָה בְּהֵמָה – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.
33 מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה.
34 בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
35 תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: יָכוֹל בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁרָצִים יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹתָם״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.
36 רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.
37 בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה. בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
38 וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – הַיְינוּ טַעְמָא דְּלֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, מִשּׁוּם דְּלֹא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לְטַמֵּא מֵחַיִּים.
39 וְאִי אַשְׁמְועִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – לֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, אֲבָל בְּהֵמָה, דִּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – אֵימָא תְּטַמֵּא מֵחַיִּים, צְרִיכָא.
40 תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי, חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ חִישֵּׁב עָלָיו – טָהוֹר.
41 חִישֵּׁב עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – טָמֵא.
42 רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: חִישֵּׁב וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ טָמֵא.
פירוש מאירי על חולין קכ״ח
1 יש אוכלין שאין קרויים אוכל כל כך ואפי' הוכשרו אין מקבלין טומאה אלא אם כן חישב עליהן לאכול או להאכיל ושיוכשרו אחר מחשבה זו וכל שהוא ממין זה אנו אומרין עליו שהם צריכים מחשבה והכשר מעתה יש אוכלין צריכין מחשבה והכשר ויש שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר ויש שאין צריכין אלא אחד מהם או מחשבה או הכשר כיצד בשר הפורש מן החי הן מאדם הן מבהמה הן מן העוף ונבלת עוף טמא וחלב שחוטה בכפרים שאין שם רוב עם ואין רגילים לאכול החלב צריכים מחשבה והכשר אחריה ואע"פ שהוכשר בשחיטה וכן עולשין שזרען או לקטן והדיחו לבהמה ונמלך עליהן אחרי כן לאדם אין מקבלין טומאה עד שיחשוב עליהן לאדם ושיוכשרו אחר מחשבה זו שאין אוכלין המיוחדין לבהמה מקבלין טומאה הרי שצריכין מחשבה והכשר:
2 נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכים וכן חלב בהמה בכרכים אין צריכין מחשבה שהרי מיוחדים הם למאכל ואין צריכין הכשר שסופן לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם וכלים וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר הרי שאין צריכין לא מחשבה ולא הכשר:
3 נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור בכרכים צריכין מחשבה ואין צריכין הכשר ודוקא שחשב על פחות מכזית שהרי כזית אב הטומאה הוא הרי שצריך מחשבה ולא הכשר אוכלין המיוחדין לאדם בכל מקום כגון דגים טהורים בכל מקום או טמאים בכפרים צריכין הכשר ולא מחשבה וקצת דברים אלו יתבארו במקומות אחרים:
4 דם השחיטה על איזה צד מכשיר ועל איזה צד אינו מכשיר וספק שלנו בנתקנח הדם כבר ביארנוה בפרק שני:
5 בהמה בחייה אינה מקבלת טומאה ואבר המדולדל בה אם הוכשר מקבל טומאה כמו שביארנו הוכשר האבר ונגעה טומאה בבהמה הדבר ספק אם שמא נאמר אע"פ שאין הבהמה מקבלת טומאה מ"מ נעשית היא יד לאבר להביא עליו טומאה שנגעה בה ותולין עליה:
6 אוכל המחובר לקרקע אינו מקבל לא טומאה ולא הכשר קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב הואיל ואין כאן יניקת הארץ הרי הוא כתלוש ומקבל הכשר וטומאה הגדילה ויצאה לחוץ ונוטה על הארץ הואיל ויונק מן הארץ דרך אויר הרי היא כמחובר ואף מה שבתוך העציץ טהור ואין צריך לומר בעציץ נקוב:
7 איסורי הנאה אע"פ שאין לאדם לאכלם מ"מ הואיל וראויים הם לאכילה מיטמאין טומאת אוכלין מעתה המשתחווה לחצי דלעת שנאסרה בהנאה הרי אותו החצי מיטמא בחצי האחר:
8 כבר ידעת על אבן המנוגעת שהיא מטמאה באהל אבן שבזוית שבינו ובין חברו בזמן שהוא חולץ חולץ את כלה וכשהוא נותץ חולק את האבן ונותן את שלו ומניח של חברו שנאמר ונתץ את הבית ולא שני בתים ויש בדבר ספק אם חלק אחד נעשה בית יד לחברו להביא טומאה לבית חברו אם לאו יש מי שאומר שלא נסתפק הדבר אלא בשל שני שותפין אבל אם היה הכל לאחד טמא ועל כגון זה הם מפרשים מה שאמרו בפרק מצות חליצה בית מוחלט מטמא מאחוריו ולא יראה כן שאף טומאת אחוריו יש לומר בה שאינה דומה לזוית אחרת:
9 טרפה שנשחטה אע"פ שאסורה באכילה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה כמו שהתבאר:
10 אבר מן החי הפורש מן הבהמה טמא כנבלה אבל בשר מן החי אפי' פירש מן הטומאה טהור איזהו אבר המטמא כל שהוא אבר כבריתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון והשפה וכיוצא באלו אע"פ שהם איברים ידועים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הם כבשר רכבה הנמכרת עם הראש הואיל ואין בה בשר יראה שאין מטמאה משום אבר מן החי בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור אבר הפורש טמא ומטמא אף בפחות מכעדשה שהאיברים אין להם שיעור לא באדם ולא בנבלות ולא בשרצים איזהו אגר המטמא כשהוא כבריתו בשר גידים ועצמות:
11 הכוליא והכבד והלשון הרי הן בשר כמו שביארנו בשר מן החי הפורש מן האדם טהור אבר הפורש ממנו טמא במה דברים אמורים כשהוא כברייתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם הרי הן כבשר:
12 חסר מעצמו של אבר כל שהוא טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בכדי שבחי מעלה ארוכה ומתרפא טמא ואם לאו טהור וכן בכלם:
13 עוף בין טהור בין טמא אבר מן החי הפורש ממנו טהור:
14 החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר שחתכה חישב עליה לאכילה צריכה הכשר ליטמא אבל אם חישב לאכילה קודם שיחתכנה ואחר כך חתכה אינה צריכה הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ומקבל טומאה מאביו בשעת החתך ואין זה מגע בית הסתרים כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה: